אני לא צריכה שתפנה אליי אחרים בהערת שוליים, לא צריכה שתקיף אותי במרכאות, שתחרוט אותי על סף הדלת, ובטח שלא על לוח לבבך. אני רק רוצה לראות מדי פעם משפט שלי עובר לך בראש.

אולי זה שריד מגונה ליצר תחרות גברי, שטרם נרמס תחת נעלי עקב והוקרם בחלב קוקוס, אבל אני רוצה להיכנס אלייך. להסתובב לך בדם, לצוץ מדי פעם במערכת, להשאיר עלייך סימנים מבפנים. ו, אתה יודע, אני מעדיפה שימוש במילים על שימוש בציפורניים.

חבר הפנה לסרט הזה הבוקר.

נתעלם לרגע מתחושה האימה הזוחלת במורד העורף (שהוא המקום בו אני מחזיקה את הרגשות שלי), מעצם הצפייה בסרטון שהוא, ובכן, מפחיד. מה לעזאזל מפחיד אותי בחיילים מסתובבים בלילה בכפר שקט (שקט בזמן שהם מסתובבים, טוב? שחלילה לא אשמע כאילו אני מנסה לצייר תמונה פסטורלית שאינה קשורה למציאות), בהדבקת מודעות על קירות ודלתות, בתמונות דרך משקפי ראיית לילה, ובקלוז-אפ על החייל המפנה את הרובה לכיוון המצלמה? לא יודעת. כנראה פחד קמאי שמסתובב בגנים של אנשים שמגיבים רע למילים “פורד פאלקון” או לצירוף של “צבא”, “בתים” ו”שתיים בלילה”. לא הנקודה.

הנקודה היא התוכן. למקרה שכמוני, התעצלתן לקרוא (או שזה היה קטן ולא ברור) - איסור על פעילים ישראליים ובינ”ל לשהות בבילעין בימי שישי משמונה בבוקר ועד שמונה בערב - הכפר מוכרז שטח צבאי סגור בזמנים אלו. מי שיפר את ההוראה צפוי למעצר או גירוש.

אני לא בטוחה באילו נסיבות סבירות ניתן להצדיק שטח צבאי סגור, אבל כמעט בטוחה שהפגנות פוליטיות לא נמצאות בקטיגוריה הזו. כן, גם כאלו שעלולות להיגמר רע (רע אבנים, לא רע טיאננמן, אפילו שזה כיוון מחשבה מעניין למדי). לא היינו מקבלות הכרזה על מאה שערים שטח צבאי סגור בגלל שברקת פותח חניון בשבת, גם אם המשטרה הייתה משוכנעת שהעסק ייגמר באבנים מעופפות ופחים בוערים. חלקים כלשהם מהחברה גם לא היו מקבלים הכרזה על שייח ג’ארח שטח צבאי סגור (לצד הזה של המפה, כלומר) כל שישי בצהריים.

ההכרזה הזו, על שטח-צבאי-סגור-בזמן-הפגנות מזכירה לי משהו שעל פניו נראה רחוק מבילעין וממה שקורה שם. כשגרתי בבאר שבע הצטרפתי כמה פעמים לפעילות הקבוצה הדרומית של מחסום-Watch ונסעתי איתן למחסומים (אני לא זוכרת שמות כרגע, נדמה לי שבד”כ היינו באזור דרום הר-חברון). למרות היכרות מסוימת עם הכיבוש בשטחים קודם לכן (בעיקר מהפגנות וסיורים לתוואי הגדר), זו הייתה הפגישה האמיתית הראשונה שלי עם המשמעות האפורה והיומיומית של שטח כבוש. לא מהומות ואבנים וטרגדיות, אלא מציאות אפורה, יומיומית, של קוביות בטון וסוללות על כל כביש ושביל עוקף ושביל עוקף-שביל-עוקף-כביש - תחושה ברורה, מנסיעה בשטח (על הכביש שעליו יכולנו לנסוע, יהודיות ברכב פרטי, כמובן), שהכל חסום. שאין באמת גישה לשום מקום. במהלך התקופה הזו התחיל נוהג (לא רשמי, למיטב ידיעתי, אבל שיטתי למדי) לסגור מחסומים כשאנחנו מגיעות. רכב פרטי ובתוכו 3-4 פעילות מחסום-Watch היה מגיע, וכמה דקות אחר כך - המחסום נסגר. לעתים בליווי סיפור כיסוי כלשהו, אבל לרוב אפילו זה לא - לרוב החייל האחראי במקום היה מסביר לנו בגלוי שכל זמן שאנחנו שם, אין יוצא ואין בא - המחסום סגור. מאחר שהייתה אז הסכמה גורפת שאנחנו לא מוכנות לתת לנוכחות שלנו לפגוע עוד יותר בחייהם של תושבי השטחים, בשלב הזה היינו מתרחקות. כמה דקות אחרי שהתרחקנו המחסום היה נפתח. פעם אחת צפינו מרחוק, מעיקול כלשהו של הכביש - אבל כל פעם שהתקרבנו, הסיפור חזר על עצמו.

שום נימוקי ביטחון לא הצדיקו אז, ולא מצדיקים כיום, את הסוג הזה של נוהל. שום חשש, לא לאוכלוסיה בישראל, לא לחיילים במחסום, לא לנו ולא לאף אחד לא יכול להצדיק את האמת הפשוטה שמאחורי הסירוב הזה - הצבא לא רצה פיקוח ארגוני זכויות אדם על הנעשה במחסומים. זהו. זו ההצדקה היחידה שנדרשה. זה היה המצב לאורך כמה שבועות (או חודשים), בתחילה בנקודות ספורות ובהמשך בצורה רחבה יותר. אחרי לא מעט שאלות, וטלפונים, ומכתבים, הפרקטיקה הזו בוטלה באופן רשמי, ולמיטב ידיעתי לא קיימת כרגע, לפחות בצורה זו.

יש כוחות שהייתי מעדיפה לא לתת למי שהראו את הנטייה להשתמש בהם בצורה לא ראויה. ההכרזה על בילעין כשטח צבאי סגור בימי שישי היא החלטה רעה ולא ראויה. לא בחברה דמוקרטית, לא בחברה הגיונית, לא בחברה אזרחית - מזל שישראל היא לא אף אחת מאלו. אף אחד מהפגמים בהחלטה הזו לא יגרום לביטולה, ולא יגרום להתנגדות ציבורית. יש מספיק מילות קסם לשלוף כדי להשתיק מחאה בעניין.

מדהים איך האפקט של טיגון בצל יכול להשהות עצמו למשך שעתיים, עד שתקראי מודעה שמחפשת מדריכות לפנימייה, ורק אז לצרוב לך בעיניים. מעניין אם זה עובד גם על חצילים.

אתה קם בבוקר, מתעלם מהחלום שממנו התעוררת, מצחצח שיניים ומכין לעצמך טוסט. אתה מקפל את העיתון ויוצא לאוטובוס. על הבחורות שעוברות אתה מסתכל בהיסח הדעת. היא יותר יפה, ויותר שלך. קטנה, וגמישה, ובהירה, כמו שאתה אוהב.

אתה פוגש אותה לארוחת ערב היום, וזה משמח אותך. אתה משוכנע שזה משמח אותך. כל הפגישות איתה משמחות אותך. הן כיפיות, ונעימות, ומעניינות. תספרו זה לזו על היום שהיה. נראה שהיום שהיה לך נעים יותר כשאתה מספר לה עליו. נראה שהיום שהיה לה תמיד נעים.

המגע של השיער שלה נעים, והעור שלה נעים, והאופן שבו היא מתנועעת לידך בהחלט נעים.

אתה זוכר שלפניה היו לך הרבה שיחות נעימות הרבה פחות. אתה זוכר עשן, ואלכוהול, ומוסיקה צרודה. אתה זוכר דמעות. אתה זוכר ציניות. איכשהו, נראה שציניות מחליקה מעליה, אפילו במקרים המעטים בהם אתה משתמש בה בכלל.

אתה זוכר את עצמך ציני. אתה זוכר את עצמך ישן יותר מדי. אתה זוכר את עצמך כותב יותר מדי. חשבת להראות לה משהו, אבל יש לך תחושה ברורה שזו תהיה טעות. שלא יתאים. אתה זוכר את החלום שהתעלמת ממנו בבוקר. אתה לא זוכר איפה שמת את הדיסק של מריאן פיית’פול, ובטח שלא זוכר למה חשבת עליו עכשיו.

אתה מתעורר בבוקר, מחייך אליה, ומכין לשניכם טוסט ומיץ תפוזים. אתה מסדר את המיטה, ומלווה אותה לאוטובוס. אתה מלטף את כף היד שלה בהיסח הדעת. היא קטנה, וגמישה, והעור שלה נעים.

אתה זוכר לילות שלא דהו אל תוך הבוקר. מרוכזים. סוערים. רועשים. מרגשים. אתה זוכר את עצמך מתאמץ, אז. היא לא גורמת לך להתאמץ. היא לא מתסכלת. היא לא מוציאה ממך ציניות. היא שפויה וחמודה ונעימה, והיא אוהבת את המקומות שאתה בוחר לצאת לאכול בהם. היא לא אוהבת את מריאן פיית’פול, והיא לא אוהבת לקרוא עיתון. אתה מסיט את המבט, ומבין שכבר עשר דקות אתה מסתכל על אותו עמוד. אין לך מושג מה קורה בו.

אתה חוזר הבייתה, מטגן המבורגר ומכין לעצמך סנדוויץ’ לארוחת ערב. אתה קורא את העיתון שלא הגעת אליו בבוקר. אתה כותב את החלום שהיה לך בלילה הקודם, ומוחק. אתה מוצא משהו שכתבת פעם. אתה יודע שעדיף שתעצור, ויודע שאין סיכוי שזה יקרה. אתה עובר אחת אחת על המילים שבין הפסיקים. שבע מתשע זה לא רע.

אתה קם בבוקר. אין לך כוח לטוסט, קל ונוח ככל שיהיה. הבוקר אתה הולך לאכול פנקייק. אתה מהמהם לעצמך את Guilt בדרך לאוטובוס, אבל מפסיק כשאתה שם לב לזה. אתה לא זוכר מה חלמת הלילה, אבל אתה די בטוח שאתה לא מרגיש אשם על שום דבר.

כשאתה חוזר כבר חושך. אתה מוציא את הדיסק של מריאן פיית’פול שזרקת לסוף הארון, בפעם הראשונה שסידרת את החדר לפני שהיא באה. אתה מוציא את הבקבוק שלידו. מחר יהיה יום לפרידות. מחר יהיה יום להסברים. היום…היום פשוט תודה בכך שאין סיבה להימנע ממה שעד עכשיו לא עשית. אתה מתעלם מפלאי הטכנולוגיה המודרנית ומחייג מספר ישן, ספרה אחרי ספרה - אתה רוצה למתוח את הרגע הזה. אתה יודע שאחריו תצטרך להתאמץ.

“תגידי, מה את עושה הערב? יש לי ליקר שתאהבי ומשהו לשמוע ליד. ואני לא צריך לקום מוקדם מחר בבוקר”.

יום אחד יהיה לי עורב, שחור מטופר עד קצה כנף, על שולחן הכתיבה (כלומר, מכונת התפירה הרוסית הכבדה המשמשת כאחד).

הוא לא יהיה בעל מזג טוב ביותר, ולא יידע לעשות הרבה (עורב, בכל זאת), אבל תהיה בעיה אחת שהוא יקפיד לשמור עליי מפניה.  “אל תכתבי כשמצב רוחך רע”. אף פעם. זה תמיד גרוע, תמיד מעורר חרטה. דמעות הן הדיו הגרועה ביותר.
אם האזהרה בלבד לא תספיק, הוא יאכל את הניירות שעליהם כתבתי. עורבים אוכלים דברים גרועים יותר.

יום אחד מישהו במשרד החינוך יעשה את הצעד הכל כך נחוץ, ויכניס את סטנלי מילגרם לתכנית הלימודים.

ושיעור יכלול מתישהו את הדיאלוג הבא:

“אבל המורה, למה אם המפקד בצבא אומר לעשות משהו חייבים לציית לו?”

“זה, חמודי, בגלל ששם אלו מכות חשמל אמיתיות.”

זה השקט שעושה לי חור בראש. שלך, שלי. של הדובים הנרדמים שמוטב לא להעיר.
לא במקרה החלטת להתאהב בי דווקא עכשיו, בתזמון מוזר ולא מתאים, הרבה אחרי מה שהיה השלב ההגיוני, נכון?

(פחד אמיתי)

לחיי הנאות פשוטות.

אוזניות, ווליום, ומלבדך אין עולם.

אולי קוראים לזה אהבה. אולי קוראים לזה שגעון. אולי קוראים לזה התעלות. כשהקצב באוזניים, והלב שלך פועם בבריטפופ, והדם זורם בפורטוגזית.

אני מתעלמת משנים ארוכות של “מה יגידו השכנים”, של לא להנות חזק מדי, ושל רק אנשים לא שפויים שרים עם עצמם. חוצמזה, אני לא שרה עם עצמי. יש לי מוסיקה ברקע. השכנים…נו, השכנים יכולים להסתדר. אני לא שרה עד כדי כך חזק.

בפינה של רבקה ובית-לחם, אחרי פס ההאטה המרצד, חונה מכונית משטרה עם אורות כחולים מהבהבים. הריצוד וההבהוב משלימים אחד את השני לקצב של ממש, ואני נהנית מתאורת הדיסקו שהתאימו במיוחד בשבילי.

בג”צ אליס מילר הוא חומר נהדר למחלוקות בין זרמים פמיניסטיים. סוג של נייר לקמוס, אפילו. תשאלי בחורה שמגדירה עצמה פמיניסטית בעד מי היא במערבון הזה של אליס מילר נגד חיל האוויר, ותקבלי את המחלוקת בין פמיניזם ליברלי לרדיקלי בזעיר אנפין. אפילו קולות של פמיניזם תרבותי אפשר להכניס לויכוח הזה.
השאלה על גיוס נשים לתפקידים קרביים היא קצת כמו משחק מחשבה טוב - מאוד פשוט להבין אותה, ועכשיו מגיע האתגר האמיתי של מציאת פתרון.
במשחק הזה אני די מוטה מראש. ההבדלים בין גברים לנשים (במציאות הקיימת כיום, בלי קשר למקורם) לא גדולים מספיק כדי לתקן מערכת רקובה מהיסוד בכך שנכניס אליה מספיק בחורות, כולן ייזכרו באינסטינקטים האמהיים, בחמלה וברגישות שאמורים לאפיין אותן, ופתאום העולם יהיה מקום נחמד.
ליברליות יכולות לענות בכל מיני דרכים לטענה הזו.
הן יכולות לטעון שאני טועה, הן יכולות לטעון שלא אכפת להן מתיקון המערכת - כל זמן שהיא קיימת, גם אנחנו רוצות להשתתף במשחק. הן יכולות לטעון הרבה דברים.

פמיניסטיות ליברליות טועות.

הריח שלה משגע אותי. התנועות שלה מעמיקות כל נשימה שלי. השיער שלה נופל עליי כשהיא מסתובבת. יש עוד הרבה זמן ללילה הזה, אבל אין יותר זמן אחריו. הבוקר יגיע ולא נוסיף. זרוע אחת שלי עוטפת אותה, ואני מעביר לה ציפורניים על העורף ומצמיד את השפתיים לכל נקודה על העור שאני מגיע אליה. תזכורת. תזכורת. תזכורת. ברוך. בעדינות. ברפרוף. שום סימן שיישאר אחר כך, שום סימן שאפשר לראות. כמו שסיכמנו.

הכל, כל הלילה הזה, כמו שסיכמנו.

אולי מדויק יותר, כמו שהיא סיכמה. כמו המחשבה המופרעת שהיא התחילה לטוות אז, בערב חורף שהיה סוער בחוץ וחמים בפנים.

ישבנו על הספה, אצלם. שלושתנו. בקבוק יקר וחצי גמור על השולחן, סביבו שלוש כוסות. היינו רכים וחמימים ומנומנמים ומאושרים, ונינוחים כמו שרק השילוב של אלכוהול, שמיכה ואהבה אמיתית מאוד יכול לגרום. ידה בכף היד שלי, והוא מחבק אותה ומשחק עם התלתלים שמעבר לכתפה. ומתוך הכרבול העצל שלה היא התמתחה טיפ-טיפה, בליווי למחשבה חדשה ובלי שום כוונה לקום, ובקול רך אבל ברור, בלי רמז למלמול, אמרה שהיא חושבת שהמערכה הזו, על הדיאלוגים הרבים שבה, לא תיגמר בלי טריו. שפעם אחת נצטרך לדבר בשלישיה, אחרי שעברנו שיחות בכל שילוב זוגי אפשרי.

אני תוהה האם בנקודה הזו היא כבר ראתה הכל קדימה, ורק הלכה איתנו צעד צעד כי זו הדרך שבה היא עושה דברים.

הכל, בסופו של דבר, היה הדרך שבה היא עושה דברים. אף אחד מלבדה לא היה חושב כך על הלילה הזה. על הריכוז של הכל לנקודה אחת. אף אחד מלבדה לא היה מצליח להסביר לו שכך זה יקרה, שכך זה חייב לקרות. שאת כל הערבוביה הזו צריך איכשהו לסדר. כדי שלא נמעד על פיסות אהבה שמפוזרות מתחת כל צעד שאחד משלושתנו ינסה לצעוד.

לילה אחרון שלי ושלה, שיסגר בצנצנת, יום לפני הטקס. ומחר בבוקר הם יסיעו אותי, שניהם, לשדה התעופה. נתחבק שלושתנו, ונבכה, ואני אמשיך לבד, המבטים שלהם מלווים אותי עד שאיעלם מהעין, קרובים קרובים, מחבקים זה את מותניה של זו.

והחל מהנחיתה בברלין, רק גלויות. לא שיחות טלפון, לא מעטפות, שום תקשורת מלבד גלויה.

ואחר-כך, אחר כך נראה.