Rose by any other name

המלרע, המלעיל, הנשוי, המגניבה, היפהפיה, הבחור של היפהפיה, האבא של הכלבלב, הפטריה, המטריה, המוסיקאי, האפס, ההוא-שלומד-איתי-פילוסופיה, ההוא-שלומד-איתי-לוגיקה, דתיית המחמד, בעלת הייחוס, הגבוה, לא-הגבוה-הזה, המאפיונרית, הבאפיונרית, הקומוניסט, הטראומטית, הבלונדינית, האפלטונית, הפאסט-פרוגרסיב, ר’, הד”ר, הד”ר השני, שמות המשפחה “אוזניים”, “עם צמה” ו”עם כנפיים”, ויזה, לם, הבוס, הדבר, ביט, תיית.
אני לא מבינה למה את טוענת שאני כל הזמן […]

אגאתה אקונין מכה שנית

“לוויתן” הוא השלישי בסדרת “תיבת פנדורין” של בוריס אקונין. כמו שני הקודמים, הוא ספר מתח אלגנטי שנהדר להתכרבל איתו מתחת לשמיכה (עם או בלי חתול). שלא כמו שני קודמיו, הוא לא מרגיש כמו ספרות רוסית.
יותר מכל, הוא מזכיר את “מוות על הנילוס” של אגאתה כריסטי, ודי בגלוי.
כמו ספר רגיל של כריסטי, ולא […]

בא לי שטויות

מודדת פרובוקציה מזעזעת חדשה, מביטה בהנאה רבה במראה, מתנצלת על הנרקיסיזם ומבקשת מאבא של הכלבלב שיצלם אותי. מגיעה למסקנה שאת התמונה הזו כנראה כבר לא שולחת לאמא, למרות שהיא אוהבת שבגדים נראים עליי טוב. מגיעה למסקנה שאני גם לא יכולה להשתמש בתמונה הזו כטיעון מנצח בויכוח על האסתטיקה שבחולצות בטן (לא שהפרובוקציה החדשה אינה טיעון […]

אלו הפניות מדויקות. הן יימחקו בהמשך. פשרה בין הצורך להיות שקופה לחלוטין ונטולת סודות, ובין הצורך לסתום את הפה מדי פעם.

144
731
11, בית ראשון. 12, מיד אחר-כך.
הדיאלוג הקצרצר ביותר והמבריק ביותר מהגרסה הקולנועית (לא קיים בספר, כמובן), אם לא מכל הקטיגוריה.

יום אחד יהיו שתיים ממני. עד אז - נראה אותך, שרלוק.

מה שהיא עושה לי

(לא, מאיה, הפעם זה לא עלייך)

סופסוף חלון בשני בצהריים, ואפשר לי ללכת לשמוע קונצרט.
צ‘לו, ויולה, כינור, חליל צד. מה עוד בחורה צריכה?
יש משהו עילאי בבאך. משהו שמיימי וקסום, מעל למוסיקה יומיומית, לפעמים עד כדי קטיגוריה נפרדת. משהו שגורם לי לחשוב על גרסה לטענה השגורה ש“כל הפילוסופיה המערבית היא הערות שוליים לאפלטון“.
הסוויטה מספר […]

והמלאכה מרובה.

יום שלישי, יום קצר היום. אני מחליטה להיות יעילה, ואחרי מעט ציד-מאמרים לעבוד על מה שאני קוראת לו סמינריונית, ונשמות מרושעות קוראות לו חזרה בתשובה (תיזהר. לא, ברצינות, תיזהר עם זה. הסכין הזה יהיה חד בהרבה ביד שלי).
מסתבר שהמקום היחיד שמחזיק את כל הגיליונות של זמנים הוא ספריית המכון למשפט עברי. אני מפטפטת עם עצמי […]

סוף תקופת הברזל.

 גבירותי ורבותיי, ערפדים וערפדות, בנק הדם ושאר ירקות - זה היה הכדור האחרון (טוב. יש את הסוג השני, אבל הוא לא ממש נחשב).
הקץ להבעת העלבון למראה ניידת מד”א. הקץ לידיעה הברורה שמודעות על התרמת דם נתלו כדי להקניט אותי. זהו. הדם שלי מתוקן, ושבוע הבא נוכיח את זה.
אמצא איזה בוקר, אשים פעמיי לקופת החולים אשר […]

פיסות קטנות של לונדון

ידענו שנצא לחופש הקצר הנחוץ לי מאז מרץ (לא יודעת של איזו שנה), וידענו שנפיל אותו על יום כיפור ונחזור לפני אייקון.
בשישי בצהריים ידענו שלונדון, בשישי בלילה הייתה הטיסה. זו הייתה בחירה נפלאה. נדמה לי ביום השלישי או הרביעי שנקבע שאחוז ניכר מאוצר המילים שלי מרגע שהגענו לעיר הזו מתבסס על “וואו”, “אווו” ו”שייני”. עוד […]

ארבע חתונות ולוויה אחת.

התכוונתי לכתוב על לונדון. ואייקון. ואולי אולי על טעויות פיבונצ’י. פעם אחרת.
היו לי ארבע חתונות של חברות בשנה האחרונה. אני בטוחה שיש לזה גם צדדים טובים. אלו שאינם “אלוהים, אנשים מזדקנים סביבי; גם אני כנראה מזדקנת; מה אם באמת יש פעם אחת ולכל החיים; מה אם לא.”.
מישהי שאת לא מכירה התחתנה. הבחורה הראשונה ששכבתי איתה. […]

אמרתי לך פעם?

יש לך את היכולת המדהימה לגרום לי להרגיש שטחית, לא חכמה במיוחד, לא רגישה מספיק, לא מתחשבת מספיק וכאילו אני מסתובבת עם מסיכה דקיקה של תרבות ורוחב אופקים שלא משטה לא בך ולא בי. ואיכשהו, לא מעבר לכך אלא כחלק בלתי נפרד - כאילו אני מבריקה ומרתקת וראויה לתובנות ולשאלות המעמיקות שלך. ושום חלק מכל […]