קו ישר אחד, אם הוא מספיק עבה.
הריח שלה משגע אותי. התנועות שלה מעמיקות כל נשימה שלי. השיער שלה נופל עליי כשהיא מסתובבת. יש עוד הרבה זמן ללילה הזה, אבל אין יותר זמן אחריו. הבוקר יגיע ולא נוסיף. זרוע אחת שלי עוטפת אותה, ואני מעביר לה ציפורניים על העורף ומצמיד את השפתיים לכל נקודה על העור שאני מגיע אליה. תזכורת. תזכורת. תזכורת. ברוך. בעדינות. ברפרוף. שום סימן שיישאר אחר כך, שום סימן שאפשר לראות. כמו שסיכמנו.
הכל, כל הלילה הזה, כמו שסיכמנו.
אולי מדויק יותר, כמו שהיא סיכמה. כמו המחשבה המופרעת שהיא התחילה לטוות אז, בערב חורף שהיה סוער בחוץ וחמים בפנים.
ישבנו על הספה, אצלם. שלושתנו. בקבוק יקר וחצי גמור על השולחן, סביבו שלוש כוסות. היינו רכים וחמימים ומנומנמים ומאושרים, ונינוחים כמו שרק השילוב של אלכוהול, שמיכה ואהבה אמיתית מאוד יכול לגרום. ידה בכף היד שלי, והוא מחבק אותה ומשחק עם התלתלים שמעבר לכתפה. ומתוך הכרבול העצל שלה היא התמתחה טיפ-טיפה, בליווי למחשבה חדשה ובלי שום כוונה לקום, ובקול רך אבל ברור, בלי רמז למלמול, אמרה שהיא חושבת שהמערכה הזו, על הדיאלוגים הרבים שבה, לא תיגמר בלי טריו. שפעם אחת נצטרך לדבר בשלישיה, אחרי שעברנו שיחות בכל שילוב זוגי אפשרי.
אני תוהה האם בנקודה הזו היא כבר ראתה הכל קדימה, ורק הלכה איתנו צעד צעד כי זו הדרך שבה היא עושה דברים.
הכל, בסופו של דבר, היה הדרך שבה היא עושה דברים. אף אחד מלבדה לא היה חושב כך על הלילה הזה. על הריכוז של הכל לנקודה אחת. אף אחד מלבדה לא היה מצליח להסביר לו שכך זה יקרה, שכך זה חייב לקרות. שאת כל הערבוביה הזו צריך איכשהו לסדר. כדי שלא נמעד על פיסות אהבה שמפוזרות מתחת כל צעד שאחד משלושתנו ינסה לצעוד.
לילה אחרון שלי ושלה, שיסגר בצנצנת, יום לפני הטקס. ומחר בבוקר הם יסיעו אותי, שניהם, לשדה התעופה. נתחבק שלושתנו, ונבכה, ואני אמשיך לבד, המבטים שלהם מלווים אותי עד שאיעלם מהעין, קרובים קרובים, מחבקים זה את מותניה של זו.
והחל מהנחיתה בברלין, רק גלויות. לא שיחות טלפון, לא מעטפות, שום תקשורת מלבד גלויה.
ואחר-כך, אחר כך נראה.
נושאים: חפיפה חלקית בלבד למציאות
השארת תגובה